זגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, אמר שהאדם מורכב משני חלקים : המודע והתת מודע. המטפורה ליחסי הכוחות ביניהם היא קרחון שרק שמינית ממנו מבצבצת מעל המים ומייצגת את החלק המודע, ושבע השמיניות השקועות מייצגות את תת המודע. בחשיפת החלקים הלא מודעים שלנו והבאתם אל פני השטח, אל המודע, מצוי פוטנציאל ריפוי עצום. זו הסיבה שהפסיכולוגיה כמו גם שיטות הריפוי הרוחניות, שואפות לעורר את המודעות של האדם. טראומה, "פצע", שקרו לנו בילדות, כגון: הורים עסוקים שלא הקדישו זמן לילדיהם, יפעילו אותנו כבוגרים באופן לא מודע, ויגרמו להתנהגויות שונות שמטרתן לקבל תשומת לב: החל בפשע, דרך צורך להיות על הבמה (שחקן, רקדן) וכלה בתלותיות דביקה בבן הזוג. התת מודע מאד ערמומי: מין מחשב כזה, הנמצא בתוכנו , שגורם לנו לפעול כמו רובוטים במקרים רבים (להתרגז, להיעלב, לצעוק, להעליב אחרים) מבלי שיש לנו מושג למה. "אבל היא מוציאה אותי מהכלים! מה יכולתי לעשות?" "הוא פוגע בי ומעליב אותי!" הן רק דוגמאות קטנות לפעולתו האוטומטית של התת מודע. נוגעים לנו בפצע ואופס, אנחנו יוצאים מדעתנו. אז מה עושים? משתנים. "אבל איך, לעזאזל?" דבר ראשון צריך להיות מודעים, להבין על מה הדברים יושבים. למה "קופץ לי הכפתור" כל פעם שנדמה לי שמישהו רומז שאני לא חכם? שאומרים לי שאני לא מספיק טוב? שאני לא מבינה אותו? שאני לא מרוויח כמו השכן? וכיו"ב. מה שעושים בטיפול פסיכולוגי, אם לנסח את הדברים בפשטנות, הוא יורדים לסיבה הראשונית, לחוויה שטבעה את הטראומה ומתקנים שם. לעצם ההעלאה מן הלא מודע אל המודע יש ערך ריפויי. "אהה, עכשיו אני מבין למה אני כל הזמן צריך תשומת לב מאשתי, עד שהיא צוחקת ממני , שבעצם אני הילד הרביעי שלה...". באופן דומה, הטיפול בשחזור גלגולים קודמים, מאפשר למצוא את הסיטואציה המקורית שטבעה את הטראומה, להעלותה למודע עם הרבה "אהה!" בדרך, ולאפשר לאדם הבנה אחרת של הדברים, ומשם – שינוי. אני תמיד אומרת למטופלים שלי, שבעוד הפסיכולוגיה עוסקת ב -50 השנים האחרונות בחייהם, אנחנו ה"מגלגלים" עוסקים ב- 5000 השנים האחרונות...