החלטנו לחזור לגלגול קודם שישפוך אור על התעלומה. מצד אחד כישורי מנהיגות ושתלטנות ומאידך עובדת קשה כי לא סומכת על אף אחד.
ביקשתי מאלה לשכב בנינוחות על מיטת הטיפולים, לנשום עמוק ולחזור אחורה בזמן. "אני אינדיאני. המנהיג הרוחני של השבט.אנחנו בתוך הטיפי (אוהל אינדיאני-א.ע.) ממתינים לפגישה עם הלבנים." סיפרה בהתרגשות. "מה הם רוצים?" שאלתי בסקרנות. "זה לא משהו רע. משהו עם חקלאות, מים. רוצים להתיישב למרגלותינו ואנחנו מלמדים אותם איך לגדל משהו." ענתה. "או. קיי. מה הלאה?" שאלתי. "מגיעים שני אנשים. הראשון איש צבא, עטור מדליות. אנחנו ידידים טובים. אני מאד מחבבת אותו. הוא הזמין אותי לאירוע שלהם וכך הכרנו. יש לנו קשר מיוחד, כבוד הדדי. השני מתורגמן." ענתה. "הם מתכננים להעביר מים דרך השטח שלנו. נראה לי בסדר, אני מאשר להם." המשיכה אלה וסיפרה. "יפה. ומה הלאה?" שאלתי. (שתיקה ארוכה. אלה מתחילה להתייפח), הרגעתי אותה. "יש שטפון. מים. המון מים. שוטפים את הכפר. הייתה תקלה." ענתה תוך בכי. "איך בדיוק זה קרה?" חקרתי. "משהו עם האדמה. לא חילחל כמו שהם חשבו והציף את האוהלים שלנו" סיפרה באימה. "ומה התוצאות?" שאלתי בחשש. "8 אנשים נספו" ענתה מייד ולקחה נשימה עמוקה. "כל השבט מונה כ- 60 איש. גם שני תינוקות בני יומם. אלוהים! הם התאומים של אחותי!" סיפרה בבכי. ביקשתי ממנה לנשום עמוק ולזכור שזה רק אלבום תמונות ישן - נושן. "מה עולה בגורלך?" שאלתי ברוך. "אני ממשיכה לתפקד כמנהיג הרוחני, אבל לא סולחת לעצמי לעולם. אסור היה לי לבטוח בלבנים, הייתי צריכה לבדוק את כל הפרטים לאשורם, השבט סמך עליי ועל שיקול דעתי. זו אחריותי!" ענתה נסערת. הסברתי לה שלא הייתה לה שום דרך לצפות את האסון וגם שום אחריות למה שקרה. ניתקנו את הקשר בין אז להיום והערתי אותה. "וואו, הייתי אינדיאני איזה קטע!" אמרה כשפקחה את העיניים. "איזו הקלה! זאת באמת לא אשמתי. ירדה לי היום אבן מהלב!" הוסיפה בחיוך. "תודה רבה".